החלטה בתיק ע"מ 17/06

1. המשיב, טוראי סט לוניה, הועמד לדין לפני בית הדין המחוזי מ"ש מז"י, בצוותא עם טור' עומרי אזולאי, על דבר אירוע, שהתרחש בתחנה המרכזית באילת ביום 5 במרץ 2006. לנאשמים מיוחסות עבירות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 274(1) בצרוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) וכן הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 בצרוף סעיף 29 לחוק העונשין. כמו כן, למשיב מיוחסות עבירות נוספות של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין ובריחה ממשמורת, לפי סעיף 121 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955. בית הדין המחוזי (כב' השופטת סא"ל מרקמן) דחה את עתירת התביעה למעצר עד תום ההליכים המשפטיים, והורה על חלופת מעצר ("מעצר פתוח" ביחידת המשיב). על כך מערערת התביעה הצבאית.

2. בשלב דיוני זה, אין מחלוקת מהותית בין הצדדים אודות טיבן של "הראיות לכאורה", אשר תמציתן תוארה על-ידי הערכאה קמא כך:

"... התבקש הנאשם להזדהות, ע"י קצין משטרה צבאית לאחר שנצפה בלבוש מרושל. הנאשם סירב, לכאורה, להזדהות, ככל הנראה בשל עבירות מקבילות קודמות, בגינן נדון לעונש מותנה. האירוע הידרדר, לכאורה, לאחר שהנאשם דחף, לטענת אותו קצין, את האחרון, בשתי הזדמנויות ולאחר, שחייל אחר, חברו של הנאשם (נאשם מס. 2), לטענת הקצין ושוטר אחר שנכח במקום, תקף באגרופים את הקצין והשוטר.

בנוסף, נטען כי  הנאשמים נמלטו מן המקום, הם נעצרו בהמשך ע"י משטרת ישראל וזאת על אף, שלטענת הקצין, הודע לנאשם כי הוא עצור."

3. בית הדין המחוזי מצא, כי בנסיבות העניין,  נקיטת האלימות בצוותא, במקום פומבי, על רקע עברו המשמעתי והפלילי של המשיב, ובריחת המשיב מן המקום  מקימים "עילת מעצר של מסוכנות, כמו גם עילת מעצר של פגיעה במשמעת הצבאית".  ברם, נקבע, כי חלקו של המשיב באלימות היה, לכאורה, "קטן הרבה יותר מחלקו של נאשם מספר 2", וכי בנסיבות העניין ניתן וראוי להסתפק בחלופת מעצר.

4. בערעורה מציגה התובעת המלומדת, קמ"ש ביילין, מספר ראשי טיעון: ראשית, כי בית הדין המחוזי לא נתן כלל דעתו לכך, שהמשיב "הוא זה שבהתנהגותו החל למעשה את השתלשלות העניינים", וכי אף הוא נקט אלימות במהלך האירוע, לרבות "הרחקת" קצין המשטרה הצבאית ממנו, על-ידי תפיסת חולצתו. שנית, כי בית הדין המחוזי לא נתן את המשקל הראוי לחומרה ולמסוכנות, שבביצוען, לכאורה, בצוותא של העבירות, ולעברו של המשיב, לרבות הליכים שהתקיימו בעניינו בבימ"ש לנוער בעבירת תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק העונשין (משנת  2004); והרשעות בדין המשמעתי, שבראשן הפרעה לשוטר צבאי, שבגינה תלוי ועומד כלפיו עונש מחבוש מותנה של 28 יום בר-הפעלה. שלישית, כי נעלמה מעיני הערכאה קמא עילת מעצר נוספת בדבר חשש להימלטות מאימת הדין, הקיימת בנסיבות דנן, על רקע הימלטותו של המשיב מן המקום.

5. הסנגור המלומד, סרן טבקוב, מחה על כך שהתביעה מבקשת "לצייר את התיק כתיק אלימות", בעוד שככל שהדבר נוגע למשיב, המדובר, בעיקרו של דבר,         באי-ציות להוראת שוטר צבאי להזדהות בפניו. 

אשר לעילות המעצר, ביקש הסנגור להביא לידיעתי, שאתמול, לאחר הדיון בבית הדין המחוזי, מחמת תקלה, לא נלקח המשיב למתקן הכליאה. הסנגור פנה בעניין זה למזכירות בית הדין. בעקבות כך, הונחה המשיב בטלפון על-ידי גורמי הכלא להגיע בתחבורה ציבורית למתקן הכליאה, וכך היה. לפיכך, כך נטען, אין יסוד לטענת התביעה בדבר חשש להימלטות מן הדין.

כן ביקשה ההגנה להסב את שימת לבי לכך, שהתיק נקבע להקראת כתב האישום לשבוע הבא (20 במרץ 2006), וכי בכוונת הסנגור לפנות לבית הדין ולבקש, כי הראיות תישמענה בו ביום.  

לשלמות התמונה הוצגו מסמכים רפואיים בעניינו של המשיב. הסנגור ציין, כי קיים "ספק בכשירותו (של המשיב) לשירות", וכי עניין זה עומד להתברר בהקדם בפני וועדה רפואית. יצוין כאן, כי מתיק החקירה עולה, שלאחר מעצרו נבדק המשיב (הסובל מיתר לחץ דם, על רקע תורשתי) ובדיקתו הצביעה על ערכי לחץ דם של 175/115.

6. בנסיבות העניין, על רקע ההליך הפלילי  (שבגינו נתן המשיב בשעתו את הדין בפני בימ"ש לנוער ואשר הסתיים בעונש ללא הרשעה)  וההליכים המשמעתיים במסגרת הצבאית - מתקיימת עילת המעצר המניעתית ("מסוכנות"). לצידה ניתן להצביע גם על קיומה של העילה הייחודית לערכאות השפיטה הצבאיות, שגרעינה בפגיעה במשמעת הצבאית וכן על העילה הקלאסית בדבר חשש להימלטות מאימת הדין. ברם,  הערכאה השיפוטית מצווה  לבחון אם ניתן להשיג את מטרת המעצר, על דרך של חלופת מעצר (השוו: סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996).

עיינתי בחומר הראיות שהוצג בפניי על-ידי התביעה הצבאית. מחומר הראיות הלכאורי עולה שהמתלונן, קצין המשטרה הצבאית, סגן יניב מלול, ציין באמרתו " חשוב לי מאד להדגיש שלולא עומרי אזולאי כנראה שהאירוע לא היה כך". אכן,  האירוע החל בשל סירובו של המשיב להזדהות ולהציג את תעודת החוגר. אולם, אין מחלוקת, כי ההסלמה באירוע, תוך נקיטת אלימות משמעותית, הייתה מצידו  של טור' אזולאי.

אין להקל ראש בחומרתו, לכאורה, של האירוע. בצדק הצביעה התביעה על "החובה להגן על השוטרים". אכן, פסיקתו רבת השנים של בית דין זה מצביעה על חובת בתי הדין הצבאיים לפרוש חומת הגנה על השוטרים הצבאיים, הניצבים בחזית המאבק על המשמעת הצבאית. אולם, לא הרי ענישה לאחר הרשעה בדין, כמעצר טרם משפט שעה שחזקת החפות עומדת לנאשם. נקיטת מעצר "סגור" טרם משפט שמורה, בעיקרו של דבר, לנסיבות, שבהן מצויה מסוכנות, הניבטת מחומרתה של התקיפה (השוו לנסיבות המקימות "חזקת מסוכנות" בדין הכללי, בהתאם לסעיף 21(ב)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996; ולנסיבות הבאות לידי ביטוי בע"מ/51/97 רב"ט כדורי נ' התובע הצבאי הראשי, שהוצג על-ידי התביעה) ושעה שבחלופת מעצר אין כדי להשיג את תכלית המעצר.

כפי שציינתי באחת ההחלטות, שניתנה לפני למעלה מחמש שנים, ואשר הוצגה במהלך הדיון על-ידי התובעת המלומדת:

"העוקב אחר פסיקת בתי הדין הצבאיים בשנים האחרונות בסוגיה של נקיטת אלימות כלפי ממלא תפקיד (בדרך כלל המדובר בשוטר צבאי) יבחין בשינוי במדיניות המעצר טרם משפט. נקבע, שעילת מעצר קיימת רק ב"נסיבות חמורות מאד" (ע"מ/40/97 - רב"ט וייס). פועל יוצא מכאן הוא שבמקרים לא מעטים נדחתה בקשת התביעה למעצר. במקרים מסוימים נמצאה הצדקה לנקיטת חלופת מעצר ("מעצר-פתוח"). במקרים אחרים נקבע שחרור "מלא" מן המעצר.

המשפט נמצא בתנועה מתמדת. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו והפסיקה שבאה בעקבותיו (בשאלת מעצר טרם משפט ראו ד"נ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (4) 589) הוליכו לשינוי בתפישות יסוד של המשפט בישראל. חירותו האישית של האדם היא זכות יסוד. זכות זו מקרינה על הסובב אותה. עוצמתה של חזקת החפות גברה. כך, במערכת המשפט הכללית, עילת המעצר ההרתעתית - ככזו - עברה מן העולם. מצב משפטי זה נתן אותותיו גם על דיני המעצר בצבא. עילת המעצר ההרתעתית צומצמה. הקו המנחה הינו לא להיזקק לה "למעלה מן הנדרש ממהותו ומאופיו" הייחודי של הצבא (סעיף 9 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; ע"מ/22/00 טור' אולמן וטור' צ'בנוב נ' התצ"ר, בע' 24 להחלטה). ניתן ביטוי ממשי לכך, שהמעצר טרם משפט, לחוד; והעונש לאחר משפט, לחוד." (ע"מ/23/00 התובע הצבאי הראשי נ' סמל זוהר, תק-צב 2000(2) 7).

במענה לשאלתי ציינה התובעת המלומדת, כי לא עלה בידה לאתר אסמכתאות בעניינים הדומים לעניינו של המשיב, שבהם הורה בית-דין זה על מעצר "סגור" עד תום ההליכים; וביקשה לפיכך להפנות למספר החלטות, תוך ניסיון לאבחן בינן לעניין דנן (ע' 2 לפרוטוקול הערעור).  אולם, לא השתכנעתי כי נפל פגם בדרך בה איזנה הערכאה הנכבדה קמא את השיקולים  העומדים על הפרק, בשלב דיוני זה. כעולה מהמבואר לעיל, החלטת בית הדין המחוזי אינה סוטה מן הקווים המנחים, שהותוו בפסיקתנו. דין הערעור להידחות.

בשולי הדברים אציין, כי רשמתי לפניי, שבא-כוחו המלומד של המשיב יפנה עד מחר לבית הדין המחוזי בבקשה, כי במועד שנקבע להקראת כתב האישום תישמע גם פרשת הראיות. 

מטעם זה יועבר העתק ההחלטה גם לנשיא בית הדין המחוזי מז"י.